החיסון הינו אמצעי מקובל למניעת התפשטות של מחלות מידבקות. יעילותו של אמצעי זה מותנית בחיסון המוני לרוב האוכלוסייה, המקנה "חסינות עדר". החיסונים המקובלים נגד מחלות ילדות הפחיתו את שיעורי התחלואה והתמותה של ילדים ברחבי העולם, אולם החיסון עלול, במקרים בודדים, לגרום לנזקים שונים. מדיניות משרד הבריאות הינה לחסן את כלל אוכלוסיית ילדי ישראל, ומכאן הרציונל שעומד מאחורי חוק ביטוח נפגעי חיסון, התש"ן – 1989, שלפיו נפגעי חיסון יהיו זכאים לפיצוי אף בהיעדר אשם מצד גורם כלשהו.
בדברי ההסבר להצעת חוק ביטוח נפגעי חיסון נאמר כי הסיוע לנפגעים ממדיניות חיסון המוני לא הוסדר על כה בחוק, ועל כן המצב הוא שילדים או מבוגרים הסובלים מנכות או מליקוי גופני, נפשי או שכלי כתוצאה מחיסון שניתן להם במסגרת המדיניות הממלכתית, נאלצים להביא את עניינם להכרעת בתי המשפט בתביעות נזיקין, בהן מתעוררות בעיות באשר לקביעת הקשר הסיבתי בין החיסון והפגיעה.
החוק קובע מנגנון של פיצוי לנפגעי חיסון, אשר נפגעו מהחיסונים המפורטים בתוספת (חיסון משולש, חיסון משולב, חיסון נגד שיתוק ילדים, חיסון נגד דלקת קרום המוח, חיסון נגד דלקת כבד נגיפית וחיסון אחר שניתן לפי סעיף 19 לפקודת בריאות העם). לפי החוק המדינה תבטח בפוליסה בת-תוקף את כל מי שמקבל חיסון וכל אדם אחר שבא עמו במגע, מפני פגיעה כתוצאה מחיסון.
כאמור, הזכאות לתגמולי הביטוח אינה תלויה בקיומו של אשם מצד הגורם שנתן את החיסון, או של גורם אחר. היינו, החוק קובע למעשה אחריות מוחלטת במקרה שהוכח קשר סיבתי בין הפגיעה לבין מתן החיסון.
המנגנון הקבוע בחוק הינו שתביעות לפי החוק ידונו בפני ועדת מומחים אשר תקבע האם קיים קשר סיבתי בין החיסון לבין הפגיעה, וכן תקבע את דרגת הנכות של הנפגע, ותנמק את קביעותיה. קביעות ועדת המומחים ניתנות לערעור לפני בית המשפט המחוזי.
חשוב לציין כי בחוק נקבע עיקרון של ייחוד עילה, לפיו
אדם שהגיש תביעה לפי החוק, לא יהיה רשאי להגיש תביעה לפי פקודת הנזיקין בשל אותה פגיעה, וכן להיפך. ההבדל בין תביעה לפי החוק לבין תביעה לפי פקודת הנזיקין הינו שלצורך הוכחת תביעה לפי פקודת הנזיקין על הנפגע להוכיח את רשלנותו של הגורם שנתן את החיסון, את הנזק שנגרם לו ואת הקשר הסיבתי בין השניים, ואילו בתביעה לפי חוק ביטוח נפגעי חיסון על הנפגע להוכיח אך ורק את הקשר הסיבתי בין הנזק שנגרם לו לבין מתן החיסון.
כמו כן, לתביעה בגין רשלנות רפואית על הנפגע לצרף חוות דעת רפואית מטעמו, ואילו בתביעה לפי חוק ביטוח נפגעי חיסון ועדת המומחים קובעת האם קיים קשר סיבתי בין החיסון לבין הפגיעה ומהי דרגת הנכות שנותרה לנפגע כתוצאה מכך, והנפגע אינו חייב לצרף חוות דעת רפואית (אולם הוא רשאי לעשות כן). הבדל משמעותי נוסף הינו בגובה הפיצוי: בעוד שסכום הפיצוי בתביעת רשלנות רפואית אינו מוגבל, כל עוד התביעה מוגשת לבית המשפט המחוזי, סכום הפיצוי בתביעה לפי חוק ביטוח נפגעי חיסון הינו מוגבל בהתאם לקבוע בחוק.
לפי סעיף 1 לתוספת של תקנות ביטוח נפגעי חיסון, הפיצוי במקרה מוות של קטין הינו 10,000 ש"ח, הפיצוי במקרה מוות של בגיר הינו 250,000 ש"ח והפיצוי בגין ליקוי גופני, נפשי או שכלי מלא וצמית אף הוא בסך של 250,000 ש"ח. סכומים אלה מתעדכנים יחושב לפי מכפלת אחוזי נכותו של הנפגע בסכום הפיצוי בגין נכות מלאה.
החוק קובע כי המבטחת הינה ענבל – הקרן הפנימית לביטוחי הממשלה, ואליה יש להפנות את התביעות לפי החוק.